מילים של תקווה
להלן חלק מהמכתבים שקיבלנו לאורך השנים ממתנדבים, ממטופלים ומבני משפחותיהם;
מילים שמזכירות לנו בכל פעם מחדש את המשמעות האמיתית של ההסעות האלו.
״אז מתנדבים מ"בדרך להחלמה" הפכו את הנסיעה לאפשרית. נסיעה בכל יום. זאת הסיבה שהוא שרד. ״
"הגעתי לראשונה ל'בדרך ההחלמה' כי קרוב משפחה, כראם, בן שנתיים, סבל מגידול בראש ועבר ניתוח ברמאללה. אבל הטיפול ברמאללה לא הספיק, ומצבו הידרדר במהירות. כמעט על סף המוות יעצו לו לפנות לטיפול בבית החולים תל השומר בישראל. אבל אביו הגיע אלי בבכי, 'איך אמצא כסף לנסיעות היומיות האלה במונית?... זה עלול לעלות בערך 10,000 ש"ח בחודש...' לא היה שום סיכוי שתהיה לו אפשרות לממן זאת. האב, שוטר ברשות הפלסטינית, מרוויח רק 2,000 ש"ח בחודש וחייב לפרנס את כל משפחתו. עבור כראם הפעוט היה זה פסק דין מות. ואז המתנדבים מ'בדרך להחלמה' הפכו את הנסיעה לאפשרית. נסיעות יומיומיות לטיפולים. זאת הסיבה שהוא שרד. מתנדבי העמותה היו כמו מלאכי גן עדן, שמצילים טובע שנסחף באוקיינוס האבדון."
נעים אל-ביידה, כיום מתאם שירותי ההסעות ברשות הפלסטינית.
״אתה, חבריך מ"בדרך להחלמה", וכל האנשים הנפלאים בבית החולים רמב"ם, הצלתם את חיי פעמיים. בפעם הראשונה, מסרטן. בפעם השנייה, מקנאות חשוכה.״
"מעולם לא הוענקה לי ההזדמנות לומר לך בגלוי שאני חושב שאתה עושה את הדבר המדהים ביותר שידעתי אי פעם. אתה, כל חבריך מ'בדרך להחלמה', וכל האנשים הנפלאים בבית החולים רמב"ם - הצלתם את חיי. . מה שאתם עושים מהווה את אחת הסיבות לכך, שעכשיו אני מייחל לשלום ומנסה לעשות כל שביכולתי מהמקום שלי כמורה, כדי להעניק ליותר ויותר אנשים תקווה ושאיפה לשלום. תודה רבה לך."
מכתב אישי שנשלח ליובל בפייסבוק מח'אלד זיוד, מחלים מסרטן, כיום מורה לאנגלית בסילת אל־חרתיא.
"זה נתן לי תחושה שבקרב הישראלים יש אנשים בעלי מחשבות וכוונות טובות, ושאיכשהו כולנו נוכל לעבוד יחד ולחיות יחד. קשה מאוד לבטא ולתרגם למילים את הרגש הזה, את התקווה החדשה הזו."
מוחמד בניגאמה, אביה של רנה ז"ל, שהוסעה לבתי חולים על ידי מתנדבי "בדרך להחלמה" במשך ארבע שנים.
״והנה, היה שם אדם אותו לא הכרתי. אדם המשקיע מאמצים רבים להסיע אותי ברכבו, כדי להפיג את פחדי ולהצמיח את התקווה.״ "עזבתי את חיי ואת חלומותיי והלכתי לשם למקום ההוא. מסע שהחל בפחד והסתיים בפחד. אבל בין פחד לפחד היו פרטים וסיפורים, ולאחר שהחלה התקווה היו חלומות ושמחה, והיו גם רגעים של פחד. אבל אז ידעתי שיש שם אדם שלא הכרתי קודם. אדם המשקיע מאמצים רבים להסיע אותי ברכבו, כדי להפיג את פחדי ולהצמיח את התקווה. אדם שאינו עולז למראה הכאב שלי, אך ממשיך בעשייתו, כדי לראות בעיניי את ניצוץ השמחה, למרות הכאב שיש במקום ההוא. אדם שממשיך לפעול על מנת לעורר בתוכי את התקווה ולהפוך את המקום הזה למקום של אהבה וחלומות. שעות וימים חלפו, עם מרירות וכאב, אך אותו אדם הופיע שוב. הרגשתי בטוחה למרות כל רגעי הכאב. תודה יוני, תודה יובל, תודה לכל המתנדבים!"
הדברים נכתבו בעקבות מותו של עארף כמיל בן ה-20 מג'נין, שמתנדבי העמותה הסיעו רבות בשנים האחרונות, ממעבר הגבול ריחן לבית החולים "שיבא", תל-השומר.